מאמרים ותומכים

ממאמר "על הציונות", תרנ"ח (אוצרות הראי"ה עמ' 928 ואילך):

"כי עיקר תלונת המתקנים מעולם הייתה שחשבו כי התקנות וההלכות שנאמרו זה מאות ואלפים בשנים ראויות להשתנות לרוח הזמן. והנה כשישיב ה' את שבותנו, אז הלא ישבו סנהדרין בלשכת הגזית. והמה יבחנו על כל דבר, על כל תקנה וכל מנהג, וכתורה יעשו... עלינו להאמין כי באין ספק יהיו היושבים בבית דין הגדול גדולים מאד בתורה וצדיקים אמתיים, גם חכמי לב אשר דעת העולם לא תחסר מהם, למען ידעו עת לכל חפץ..."

"עלינו לדעת שכאשר ישיב ה' אותנו לארצנו, בדרך של בני חורין העומדים ברשות עצמם, הלא ראשית חובתנו תהיה לכונן מרכז הדת. מן דין תורה נהיה מחויבים במצווה הגדולה שבגדולות של מינוי שופטים, וראש לכולם סנהדרין גדולה שממנה תצא תורה והוראה לכל ישראל."

"בטוחים אנחנו שלא תצא שום תקלה לישראל ח"ו מכל מצות השי"ת ועל אחת כמה וכמה מהמצווה הגדולה שבמצוות, שהיא השבת הבית דין הגדול אל המקום אשר יבחר ה'."

עם עלייתו ארצה ניסה הרב לקדם את עניין חידוש הסנהדרין, אולם בעקבות הלך הרוח של שלטונות המנדט הבריטי שחששו מגוף שיערער על סמכותם, הציע יוזמת ביניים זמנית. הרב קוק הרכיב את מועצת הרבנות הראשית מ-23 חכמים כנגד סנהדרי קטנה.

מכתביו (אגרות הראיה, אגרת כ'):

"ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ה'... כשישנן מניעות כאלה, הננו מרוצים מזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה." — גם כשנתקל בעיכובים, ידע הרב שהזמן יגיע לחידוש הסנהדרין.

הרי"ל מיימון העיד מתוך שיחותיו האישיות עם הרב קוק, שגם אחרי הקמת הרבנות הראשית לישראל, עדיין קיווה הרב קוק שעם הזמן יתפתח מוסד זה להיות סנהדרין. בספר "חידוש הסנהדרין" (עמ' נז) הצהיר: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שלכן הרב קוק הרכיב את מועצת הרבנות הראשית מן עשרים ושלושה רבנים, כדי שבכך יהיה בסיס לסנהדרי קטנה."

חידוש הסנהדרין בימינו

הניסיון לחדש את הסנהדרין חזר שוב עם הופעת הציונות. הרב קוק רצה להקים את הסנהדרין, אך כשלב ראשון הוא הקים את הרבנות הראשית. כאשר הוקמה הרבנות הראשית, הציע הרב קוק שיהיו בה שבעים חברים, אך משיקולים תקציביים הדבר נדחה, והסתפקו בעשרים ושלושה חברים. הרב קוק אמר שאולי טרם הגיע הזמן. שכן על מנת לחדש את הסנהדרין דרושים לנו תלמידי חכמים גדולים, וכמובן שצריך שכל חכמי ישראל יסכימו למנות עליהם רב אחד.

הרב יהודה לייב הכהן פישמן (המכונה מימון) גם רצה להקים את הסנהדרין, ואף כתב ספר בנושא הנקרא "חידוש הסנהדרין". לאחר דיון רחב ברבנות הראשית, התקבלה ההחלטה שהנושא יעלה לדיון שוב לאחר הקמת רבנות עולמית. כל עוד אין אוטוריטה רוחנית אחת המייצגת את כל האומה, יש חילול השם בעולם. אין קול אחד, כל אחד אומר משהו אחר.

במקום להקים את הסנהדרין, הרב מימון בנה שני בתי כנסת בירושלים. האחד הוא בית כנסת ישורון, הבנוי בצורת חצי גורן עגולה, כפי שישבה הסנהדרין. ובית הכנסת השני הוא "בית יהודה" במוסד הרב קוק, הבנוי גם הוא בצורת חצי גורן עגולה. גם הרב גורן בנה בכולל האידרא בעיר העתיקה חדר בצורת חצי גורן כהכנה למושב הסנהדרין.

ניתן לראות כי הרעיון של חידוש הסנהדרין עדין חי וקיים בעם ישראל, ובעזרת ה' נזכה לראות בהתגשמות הפסוק (ישעיהו א, כו): "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"

בשנת תשס"ה נערך כנס גדול בטבריה לחידוש הסנהדרין. בכנס היו שבעים ואחד חכמים כפי שמושב הסנהדרין צריך להיות, ועימם עוד עשרות רבנים שבאו לתמוך בהחזרת הסנהדרין.

קבלה ומסורת היא ביד חכמינו ז"ל, כי בטבריה עתידה הסנהדרין להיתחדש. כך מובא במסכת ראש השנה לא, ב — שם מונה הגמרא עשר גלויות שגלתה הסנהדרין מירושלים עד טבריה, ומוסיפים חז"ל: "ומשם עתידין להגאל".

אף הרמב"ם בהלכות סנהדרין יד, יב כתיב: "כתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית... וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו — וסופן לטבריא... וקבלה היא — שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש."

הגאון הרב מאיר מאזוז ועוד חכמים רבים לקחו חלק פעיל במעמד החידוש.

הרב עדין אבן ישראל (מוכר בשם משפחתו הישן שטיינזַלץ; ג' באב ה'תרצ"ז, 11 ביולי 1937 – י"ז באב ה'תש"ף, 7 באוגוסט 2020) היה מחבר ספרי הגות יהודית וביאורים, בפרט לתלמוד ולחסידות. נודע בעיקר בשל פירושו לתלמוד והיותו בעל ידע רחב בתחומי דעת שונים. רב בית הכנסת צמח צדק בירושלים, חתן פרס ישראל למדעי היהדות לשנת 1988, עיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2012 ויקיר ירושלים לשנת 2017. שימש כנשיא הישיבות התיכוניות מקור חיים ושפע מקור חיים וכן כנשיא ישיבת תקוע. השתייך לחסידות חב"ד.

"לא פלא שהדברים הללו מפחידים אנשים", אמר הרב. "יש מי שחושש: מה נולד כאן? לאן זה הולך? אחרי שהוצאנו את שנתנו ולא התרחשו קטסטרופות, הגם שהיו כמה דברי ליצנות וגיחוכים, אנחנו נעמיק ונחזק את פעולתנו. נעשה דברים בראייה של דורות, לא עם שעון עצר ולוח שנה. הלוח היהודי הוא לוח של אלפי שנים. דרושה הרבה סבלנות והרבה עבודה. הייתי שמח אם בעוד כמה שנים הכיסאות הללו ייתפסו על ידי גדולים מאיתנו, ואנו נוכל להגיד: 'חיממנו לכם את הכיסאות'..."

"אני לא חושש מבג"ץ, מהמשטרה או מהיועץ המשפטי. לרב מותר לעסוק גם בענייני ציבור, אבל לשם כך צריך שיהיה לפניו כל החומר הראוי, בין שהוא עוסק בכשרות של עוף ובין שהוא עוסק בהתנתקות... אם אני לא רוצה להיות לחוכא ואיטלולא, אז אני לא אביע דעה על כל דבר. דברי האמת הללו צריכים להיאמר."

במשך תקופה ארוכה היו מעוררי-הסנהדרין מתכנסים בכל יום שישי בלשכתו. הרב שטיינזלץ ישב גם בראש בית הדין המיוחד שהוקם לצורך קבלת לא-יהודים שבחרו לאמץ את שבע מצוות בני נח.

זכר צדיק לברכה.

הרבנות הראשית לא יכולה להיות הגוף שיצמיח את הסנהדרין!

הרב קוק נאלץ להקים רבנות ראשית במקום סנהדרין שהוא כתב בעדה, ושהיא מחויבת לחזור עם שיבתנו לציון. אך המציאות המורכבת של שלטון מנדטורי בריטי שהגביל את עצמאות הישוב היהודי והקרע מול הישוב הישן הביאו את הרב קוק לפתרון זמני — הרבנות הראשית — שבבוא העת נוכל ממנה להקים את הסנהדרין.

כיום, לצערנו הרב, חזונו של הרב התרחק מאוד. הרבנות הראשית במהותה מנציחה את המחלוקת ההלכתית והתרבותית בין ספרדים לאשכנזים בעצם המינויים המוגדרים שלה — רבנים ראשיים ספרדים ואשכנזים. הרבנות נשלטת בידי אינטרסנטים פוליטיים המשתמשים בה כקרדום לחפור בו. למעלה מ-80% מהמינויים בה ב-20 השנים האחרונות היו מטעם מפלגה אחת.

הרבנים שממונים בעצמם לא סומכים על כשרות הרבנות, לא צורכים אותה ומורים לקהל שומעם לנהוג כן. החלטות הרבנות הראשית נרמסות תחתיה, וכל חיבורים לימים המיוחדים שבהם תקנה הרבנות תפילות חגיגיות — הם עושים כמי שכפאם שד, ומיד בסיום תפקידם מסבירים שבגלל התפקיד נכחו.

הדיינים שממונים בבתי הדין נבחרים ע"י מפתח מפלגות ועל ידי שרי משפטים שאינם שומרי תורה ומצוות ומתייעצים עם ארגונים ניאו-רפורמים ופמיניסטים רדיקלים. כיום כל חברי הכנסת והשרים שמבטיחים שינויים במערכת המשפט — עוסקים בכיבוי שריפות ולא פותרים מהשורש את חוקי הגויים במדינה.

הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון היה ממקימי תנועת המזרחי, חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל וחתן פרס ישראל לספרות תורנית.

כתב ספר: "חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת" (תשי"א) — על חזונו לחדש את הסנהדרין.

מיד עם הקמת המדינה והפסקת השלטון המנדטורי, ניסה הרב לפעול ולעורר את כל הרבנים לחידוש הסנהדרין, והדגיש שזו חובה הלכתית בדורנו — עתה שבשלו התנאים, ברגע ששבנו לארצנו ואיננו יותר תחת שליטת הגויים.

בספרו, הרי"ל מימון העיד מתוך שיחותיו האישיות עם הרב קוק, שגם אחרי הקמת הרבנות הראשית לישראל, עדיין קיווה הרב קוק שעם הזמן יתפתח מוסד זה להיות סנהדרין. ובספרו "מדי חודש בחודשו" (כרך ב עמ' 18) הצהיר: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שלכן הרב קוק הרכיב את מועצת הרבנות הראשית מן עשרים ושלושה רבנים, כדי שבכך יהיה בסיס לסנהדרי קטנה."

חידוש הסנהדרין בדורנו — שאלה הלכתית או רגשית?

בראש מערכת המשפט העברי עומד מוסד הסנהדרין. הרב ישראל אריאל על חיוב ההקמה התמידי ועל הסרת העיכובים והמניעות.

אין מקום לכך שסמיכה מעכבת את הקמת הסנהדרין

רבות עסקו חכמים בהלכה שחידש הרמב"ם בשאלת חידוש הסמיכה בישראל. אחת השאלות שיש לעסוק בה היא רצף הסמיכה. מאחר שהרמב"ם כותב בהלכות סנהדרין ד, א. שצריך רציפות בסמיכה מאז משה רבינו, נמצא לפי דבריו שאם נותקה השלשלת מפני החורבן והגלות הארוכה — לכאורה אין כל דרך לחדש את הסמיכה!

עם זאת, כותב הרמב"ם בהמשך אותו פרק בהלכה יא: "נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה — לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן."

מצוות מינוי הסנהדרין היא מצווה מחייבת לדורות

ראה ספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קעו): "שציונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה... ויתמנו בירושלם בית דין הגדול משבעים דיינים... כלומר, שהוא דבר מתמיד ואינה מצוה לפי שעה אבל הוא ראוי ומחויב לדורי דורות."

הרמב"ם קובע כדבר מוחלט שחובה לחדש את הסנהדרין ואין דבר המעכב את המצווה: "שאם לא תאמר כן, אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם." בכך מטיל הרמב"ם אחריות על כל יחיד בארץ-ישראל לחדש את המצווה לבל תתבטל.

שלוש אפשרויות לחידוש הסמיכה לפי הרמב"ם

אפשרות א — כינוס כל חכמי ישראל בארץ-ישראל: לשון המאירי (סנהדרין יד א): "כבר בארנו שר' יהודה בן בבא סמך חמשה זקנים בבת אחת... ומכל מקום כתבו גדולי המחברים, שאם היו כל דייני ארץ ישראל וחכמיה במעמד כללי, והסכימו למנות דיינין ולסמכן — עושים."

אפשרות ב — הממנים את הסמוך הם תלמידים וחכמים בישיבה בארץ-ישראל: מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת סנהדרין (א, ג) עולה, שקיימת דרך נוספת לחידוש הסמיכה — די בכך שבני ישיבה מסוימת בארץ-ישראל ימנו עליהם אחד מבני הישיבה לראש ולסמוך, אזי "תתקיים לו הישיבה!"

אפשרות ג — "בני ארץ-ישראל", ואפילו אינם תלמידי חכמים: הרמב"ם בפירוש המשנה (בכורות ד, ד): "אינו נקרא 'בית דין' בשם מוחלט, אלא סמוך בארץ ישראל... לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים 'קהל'... ואפילו היו עשרה אנשים." הרמב"ם קורא להם "בני ארץ ישראל" ולא הזכיר "חכמים" — לדיעבד, גם אם עשרה מיושבי ארץ-ישראל הקימו בית-דין, הרי זה בית-דין סמוך.

בחידוש הסמיכה אין מניעה הלכתית — אלא רגשית

דברי הרמב"ם עוררו פולמוס בין תלמידי החכמים בתקופת מחבר השולחן ערוך, ר' יוסף קארו. ר' יעקב בירב מצפת נהג בהתאם לדברי הרמב"ם וחידש את הסמיכה. אולם לא היה המשך לפעולה, עקב התנגדותם של חכמי ירושלים.

אם יש בעיה כלשהי בחידוש הסמיכה — אין זו מניעה הלכתית אלא מניעה רגשית. מתברר שהוויכוח ההלכתי יסודו בעכבה נפשית שהיא מורשת דורות הגלות. העכבה מתחלקת לשלוש: קנאה ותחרות בין חכמים; מצוות "לא תגורו" — קושי להביע דעה הסותרת את הממסד; פחד מהשינוי — כאותו עבד עברי שקרא "אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי."

זו אפוא השאלה העומדת בפני דורנו: האם ממשיכים אנו להידבק בסדרי הרבנות המפולגת של תקופת הגלות — או שמא חפצים אנו לשבור את עולו ולקבל על עצמנו את מלכות ה' ומשפט ה' ותורתו כפי שניתנו בסיני?