חידוש הסמיכה

רקע — נפסקה הסמיכה

כידוע, בכדי שתוכל להתקיים מערכת משפטית תורנית מלאה, על הדיינים להיות 'סמוכים' איש מפי איש עד משה רבנו. בפועל, החכמים הסמוכים דנו את ישראל מאז מתן תורה ועד כמה מאות שנים לאחר חורבן הבית השני (ישנם ויכוחים על התיארוך המדויק). לאחר מכן, בעקבות הגלות וחמת המציק נפסקה הסמיכה, ופסו הסמוכים מישראל. מאז אין לנו אפשרות לדון דיני נפשות ועונשים בכלל, וישנן מגבלות לא מעטות על אפשרותם של בתי הדין של ישראל לדון על פי דין תורה.

חידוש הרמב"ם — ניסיון צפת

והנה, הרמב"ם בדעתו הרחבה חידש חידוש הלכתי גדול, לפיו ניתן לחדש את הסמיכה יש מאין בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל. כידוע, בימי מרן המחבר (של השולחן ערוך, המאה ה-16 למניינם, בצפת), ר' יוסף קארו, היה ניסיון לחדש את הסמיכה תוך הסתמכות על חידושו של הרמב"ם. הנסמך הראשון היה ר' יעקב בירב, רבו של המחבר הנחשב על ידי רבים כגדול הדור ההוא, והוא סמך כמה מתלמידיו, כולל את המחבר עצמו. הסמיכה המשיכה לאורך כמה דורות, אולם כבר בימי המחבר עצמו היה ברור כי הניסיון הזה נכשל.

עדות לכך היא דבריו שלו עצמו בספרו בית יוסף, שם הוא כותב ש"אין בימינו סמוכים", זאת על אף שהוא עצמו היה מן הסמוכים על ידי המהר"י בירב.

ניסיון חידוש הסנהדרין לאחר הקמת המדינה

גם לאחר הקמת המדינה התעוררה השאלה בדבר חידוש הסנהדרין, אולם היה ברור כי ללא הסכמה רחבה לא ניתן לעשות זאת. הסכמה כזו לא הושגה, והעניין דעך.

חידוש הסמיכה בדורנו

בשנת תשס"ד–תשס"ה, על בסיס מתווה הרמב"ם, יצאה קבוצת רבנים ביוזמה לחידוש הסמיכה. את מהלך איסוף הסכמת חכמי ישראל ליווה הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, שאף ניסח את מכתב הבקשה להתייחסות לכך. נערכה פנייה לכלל הרבנים במדינה, ובהתאם הוסמכו שני סמוכים ראשונים — מהם הרב משה הלברשטאם זצ"ל, חבר בית הדין של העדה החרדית בירושלים, והרב ברנדסדורפר זצ"ל.

מרגע שקיים סמוך ולו גם יחיד, יש בכוחו לסמוך אחרים. כך גם נעשה, וכיום יש יותר ממאתיים סמוכים. שבעים ואחד מן הסמוכים התכנסו בטבריה — מקום שהמסורת קובעת כי בו תתחדש הסנהדרין — וחידשו את הסנהדרין בכ"ח בתשרי תשס"ה (13 באוקטובר 2004).